החיים מלאים בדילמות שמזכירות את משל הביצה והתרנגולת -
מה קדם למה? האם האחד היה יכול להתקיים לפני השני?
למשל:
מה עדיף עכשיו -
יותר זמן עם הילדים? או להשקיע יותר בעבודה, בהתפתחות מקצועית, במיצוי עצמי?
האם זה הזמן לחשוב קריירה איכותית? או לתעדף נוחות, “לחכות שהילדים יגדלו”, או שבעיה כזו או אחרת תיפתר?
האם עדיף למצוא מקום עבודה נוח וקרוב לבית? או תפקיד מספק ויוקרתי יותר?
אולי הורות וקריירה אינן שתי חזיתות שנלחמות זו בזו.
הרבה הורים לא באמת בוחרים בין קריירה להורות.
הם בוחרים בין אשמה לאשמה.
אשמה אם הם משקיעים יותר בעבודה. אשמה אם הם נשארים במקום שלא טוב להם. אשמה אם הם רוצים יותר. אשמה אם הם מודים שהנוחות כבר לא מספיקה.
וכדי להרגיע את האשמה,קל מאוד להסביר לעצמנו שזה "לטובת הילדים".
אבל אולי הורה שמתפתח, שמרגיש מוערך, שלא חי רק על הישרדות, שלא חוזר הביתה כבוי ומתוסכל - הוא לא הורה פחות טוב.
אולי הוא דווקא הורה רגוע יותר. נוכח יותר. בטוח יותר. חי יותר.
כי הורות היא לא רק כמות הזמן שאנחנו נמצאים ליד הילדים.
היא גם איכות האדם שאנחנו כשהם פוגשים אותנו.